גרוגרת

אני והבנות בילינו אחר צהרים אצל סבא ודליה. היה נחמד, רגוע ובלתי מתוכנן. ישבנו יחד לאכול ארוחת ערב ואמה וסופי לבשו סינורים מאולתרים ממגבות מטבח כדי שהשמלות היפות ימשיכו להיות כאלה.
סופי: "לסבא אין סינור."
אמה: "כי הוא בן, ואנחנו בנות."
סבא: "אני לא צריך סינור."
אמה: "וגם יש לו בולבול."
סבא: "נכון."
אמה: "הוא אמר שיש לו בולבול."
אני: "לא נכון, זה את אמרת."
אמה: "אבל הוא אמר שנכון שיש לו בולבול."
אני: "מה עוד יש לבנים שאין לבנות?"
אמה: "אה... יש להם שיער קצר. אין להם שיער ארוך."
אני: אתן זוכרות את איתי? לו יש שיער ארוך. בלונדיני כזה."
אמה: "נכון. הוא ג'ינג'י כזה."
סבא: "אבל בדרך כלל לבנים יש שיער קצר. והם לובשים שמלות?"
אמה: "מה פתאום! הם לובשים מכנסים וחולצה!"
סופי: "ולבנים גם יש עגול כזה בצוואר, ולבנות אין עגול כזה."
דליה: "נכון. קוראים לזה גרוגרת."
אמה: "לבנים יש גורגרת כזאת בצוואר."

כשחזרנו, באמבטיה, הן נזכרו פתאום באתי אנקרי, מירי מסיקה והצפרדע מצעדת העגלות לגן מאיר. אמה היתה מירי, סופי אתי ("עם הינומה כזאת") וגם הצפרדע החמוד שישב בתוך פיילה על רגליים ארוכות.
השיר "מיליונים" של אתי אנקרי זהושר שוב ושוב, והשורה: "אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת/ שאני לא יודעת כלום/ אבל איך שזה קרה לי/ פשוט לא יכולתי לקום", זכתה לשאלה המודאגת של סופי: "למה היא לא יכלה לקום, אמא? הרגלים שלה היו דבוקות?"
 

כשהן יצאו הלכתי רגע להחליף מצעים, ואז אמה באה לקרוא לי בהתרגשות, כי "סידרנו את המקום של הצפרדע! בואי תראי, אמא!!!"

לא עצרתי לשאול איך הן הכניסו את סופי פנימה בלי תאונה, פשוט שלפתי מצלמה. אגב - גם את המיקרופון, שהוא צינור שהיה פעם רגל של אוהל מהחצר, שיושב בתוך בקבוק מים מינרליים ואשכרה עומד לבד, אמה הינדסה בעצמה.